יג תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יד כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם--אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה--לֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. יז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.(דברים י"ח/יג-יח)
כשקראנו את הפסוקים הללו השבת חשבתי על המתח המתואר שבין הרצון לקשר לעולמות הסוד לבין הפחד מהם. בין השאיפה לדעת את העתיד לבין לחיות את ההווה ולגלות אותו בדרך הקשה.
המתח הזה גורם בפרשה (ובספר שמות, שם הוא מתואר קודם לכן) למעין פשרת ביניים – בני ישראל לא יהיו בקשר ישיר עם האל, אך מכיוון שברור שהטבע האנושי מחפש קשר כזה, ומכיוון שלפחות לפי התנ"ך האל מעוניין להתערב אקטיבית במה שקורה איתנו יש מסלול ביניים לגיטימי, שהוא נביא האמת, ואזהרה מפני שימוש במסלולים אחרים כמו נביא שקר או כל מיני קוסמים (או כל מיני מקבילות מודרניות בתוך העולם היהודי ומחוצה לו...).
כשהפרשנים נדרשים לשאלה של "מה בעצם מפחיד" בקשר עם האל הם מתמקדים בפחד ממוות, ובהרגשה הפנימית שבני האדם אינם ראויים למפגש כזה. אבל אני מרגיש שיש כאן גם פן נוסף, מפחיד בפני עצמו.
כשאתה נפגש עם האל באמת, כשאתה מודע בצורה מלאה לנוכחותו וקיומו האמונה מתחלפת בידיעה. אתה לא בוחר עוד להאמין. אתה יודע שהאל שם, ומה נדרש ממך בעקבות זאת.
זה נועל אותך. מקבע.
זה מפחיד.
זה קצת הזכיר לי את ההרגשה של להתעסק בשאלה הפילוסופית של האם יש בחירה חופשית, ובהיבט הרלוונטי ללימודיי של האם אנחנו פשוט מולקולות מורכבות שזורמות ברצף דטרמיניסטי של סיבה ותוצאה אחורה דרך האבולוציה עד רגע ההתחלה של הכל, או האם יש לנו באמת תודעה עצמית ועצמאית שמאפשרת לנו לנווט ברחבי החיים והקיום.
בד"כ כשאני חושב על זה יותר מידי, במיוחד לאור הפרדיגמות השולטות כיום בעולם המדע, התשובה המדכאת העולה היא דטרמיניסטית למדי.
אבל קשה לקבל תשובה כזו. משהו בתוכי זועק שזה פשוט לא יתכן.
אם אנחנו רק חיים תסריט, אז במובנים רבים הכל חסר משמעות. אין לאף אחד אחריות לכלום. אין לאף אחד יכולת לדרוש משהו באמת מאחרים ואפילו מעצמו.
ויתכן מאד שהרתיעה הזו מוטמעת לתוכנו ברמה כל כך עמוקה שאין ברירה אלא להירתע. שגם אם הועלם דטרמיניסטי לחלוטין עלינו לחיות מתוך תחושה ואמונה שהוא לא, במיוחד כשאין לנו באמת דרך להוכיח לכאן או לכאן.
במבט חזרה לפרשתנו, אני חושב שאולי זו אחת הסיבות לחטא העגל (על אף חיבתי להסברים קלאסיים/פשטניים יותר שקשורים למעשה מרכבה ולמסורות הישראלית לעומת היהודאית). ברגע שהידיעה הזו מוסרת, ובני ישראל כבר לא בקשר עוד עם האל, הם לא מסוגלים לסבול את זה. לא מסוגלים לחיות עם הידיעה של מי הם באמת ומה מקומם בעולם באמת.
ברגע שהאל מסכים לקחת צעד אחורה ולעבוד דרך משה הם מרגישים צורך בלתי נשלט להכריז על העצמאות שלהם. לראות אם הם באמת יכולים בכלל "לשבור את התסריט" ולחטוא. לעשות את הבלתי יעשה.
להתעקש להאמין בספק ובבחירה.
ועל רקע זה נחמד במיוחד שהאל כל כך הרבה פעמים מתעקש להבהיר לנו שיש בפנינו הן את דרך הטוב והן את דרך הרע. הו אאמנם ממליץ על הטוב, אבל האפשרות שלנו לחטוא בידינו.
יתכן וזה לא באמת המצב, ויתכן והאל יודע כבר מראש מה נבחר, אבל את החיים שלנו כיהודים טובים אנחנו מצווים לחיות מתוך התעלמות מכך.
ולבחור.
לבחור בחיים.
לבחור לחיות.
