מידי פעם יוצא שכמה שעות לפני אירוע חברתי אני מקבל טלפון מהמארגן שמחפש נואשות מישהו מבין המגיעים שיסכים להגיד דבר תורה סימלי כלשהו. בהדרגה הצטברו לי מעיין דברי תורה דיפולטיביים לומר על חלק ניכר מפרשות השבוע ולאירועים כמו שבע ברכות או ימי הולדת. אבל לפני שבועים וחצי התבקשתי לראשונה להכין משהו ל"שלום זכר".
כמובן שאוטומטית הסכמתי, אבל אז אחרי שהשיחה הסתיימה קלטתי שאין לי מושג מה אני הולך לומר.
יותר מכך, שאין לי מושג מה בכלל עושים בשלום זכר (מלבד לאכול ארבעס, או
במקרה שלי
לצפות באנשים אחרים אוכלים ארבעס...)
בירור מהיר בויקיפדיה העלה שאני לא היחיד שחש מבוכה מול הנושא. זה באמת מנהג שמקורו המדוייק לא ממש ברור.
(בהערת אגב נציין שהערכים בעברית ואנגלית מכילים הבדלים ביניהם – הערך באנגלית ארוך יותר, אך מאידך לא מכיל את ההסבר היידישי למנהג לאכול ארבעס)
אז קודם כל – מה עושים באירוע?
בגדול, מתכנסים בבית שבו התינוק (הזכר) נמצא בליל השבת שלפני הברית, אוכלים שם מאכלים פשוטים, אומרים מספר דברי תורה ומברכים את הילד הנולד.
מתברר גם שהמנהג קיים רק אצל חלק מהאשכנזים (עם כי יש מנהגים מקבילים גם בקהילות אחרות, בתצורה שנראית פחות כמו פיצול של מנהג מקורי קדום, אלא יותר כמימושים מקבילים לרעיון דומה). לא ממש ברור מתי המנהג התחיל
אבל מהו הרעיון הזה?
אין לי ביסוס ברור לכך, אבל אני חושב שהאירוע התעצב בגלל מתח בין שני גורמים
– באופן בסיסי קיים רצון לברך את הנולד ולקבלו לתוך הקהילה. אנחנו מעוניינים לאסוף כמה שיותר מהקהילה לצורך המט
רה ולהפוך את זה למעין אירוע ציבורי ומרגש (בדומה להנפתו של סימבה במלך האריות).
האירוע הקלאסי לכך הוא ברית המילה, אירוע בו לא רק מציגים את הילד לציבור, אלא אף מבצעים בו מעשה מצווה פולחני הקושר אותו לציבור ולעם ישראל בכלל במסגרת ברית אברהם.
אבל יש בעיה עם להפוך את ברית המילה לאירוע כזה. ברית המילה היא סעודת מצווה, וככזו כוללת סעודה על כל ההוצאות הנלוות לכך. מצאנו לאורך הדורות המון ניסיונות לצמצם את מספר הנוכחים בברית למניין בצורות שונות (כמו המנהג שלא מזמינים אנשים לברית), במקביל להוספת המון תפקידים שונים לברית (שהיסטורית כנראה שהרבה מהם נבעו מרעיון של לכבד את עשירי הקהילה ובתמורה לזכות למימון האירוע על ידם, או למימון שלבים שונים בחיי הילד).
אני לא טוען שזו הסיבה לאירוע (למרות שיש פוסקים כגון ערוך השולחן שמהם ז
ה משתמע בצורה יחסית ברורה), אבל אפשר לראות ב"שלום זכר" הרבה השתקפויות לרעיון של הרצון להציג-לקהילה-בצורה-חסכונית – לא נערוך סעודה מפוארת אלא דווקא נערוך את האירוע לאחר סעודת שבת (כך שכל חברי הקהילה בעצם כבר אכלו ושבעו), נגיש מאכל אחיד וזול לכולם ועוד.
מעבר לכך, אני חושב שיש בכך גם השתקפות של רעיון עמוק יותר של שיוויון. בברית התינוק מקבל זהות. הוא מצטרף למשפחה, מקבל שם. עד הברית הוא חסר שם וזהות. הוא פשוט, זכר. וככזה, אנחנו עורכים לו טקס שלא מלא בייחוד עבורו, אלא דווקא מבטא אחידות בין הנולדים. הם באים לעולם הזה שווים (וזה מתקשר גם לסיבות אחרות שהוצעו למנהגי האירוע כמו אבילות על שכחת התורה שלמדו ברחם והתחלת דף נקי), ואנחנו מתכנסים לברך אותו אליו.
בקיצור – שלום!
שלום, זכר!
נ.ב. – באירוע הספציפי דיברתי גם על פרשיות הנשיאים בסוף פרשת נשא, ועל החשיבות שבלהזכיר את כל הקורבנות הזהים שבכולם. שני הפנים העיקריות שמוזכרות במפרשים לשאלה הם אמירה שכולם הביאו אותו דבר בדיוק ומאותה הסיבה, אבל אנחנו לא רוצים לקפח אף אחד מהם ולא להזכיר אותו, או לחילופין, כל אחד הביא בדיוק אותו דבר מסיבה אחרת לחלוטין ולכן חשוב להזכיר את כל הסיבות. אני חושב ששני הפנים הללו משתקפים היטב באירוע וביחסנו לתינוק הנולד – הן שמחתנו עליו כתינוק פשוט כמו כל שאר התינוקות, והן בשמחתנו על הפוטנציאל הייחודי הגלום בו, על אף שכרגע הוא עדיין בן-בלי-שם.
נ.ב. 2 – מזל"ט להולדתו של יי"ג שלכבודו נערך האירוע.
